צמצום ההכרה בטענת "מחיר מופרז" בדיני תחרות

לאחר שבית המשפט העליון הכשיר את השימוש בטענת המחיר המופרז בדיני התחרות כאשר קבע בפסק דין תקדימי כי ניתן לנהל תובענה ייצוגית נגד מונופול בעילת מחיר מופרז – כעת היא מגיעה לסופה.

בפרשת תנובה בית המשפט העליון דן בהרכב של שלושה שופטים בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר במסגרתו התקבלה תובענה ייצוגית נגד תנובה ונקבע כי תנובה קבעה מחיר גבוה במיוחד ובלתי הוגן לגבינת קוטג' ובכך הפרה את הוראות סעיף 29א לחוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988.

במסגרת הערעור בית המשפט העליון בוחן את הטענה באמצעות המבחן הדו-שלבי להחלת העילה, כדלקמן: בשלב הראשון – יש לבחון אם מדובר במחיר גבוה במיוחד, שהוא מחיר העולה באופן ניכר על המחיר שהיה נקבע בתנאי תחרות בשוק. בחינה זו תערך בהסתמך על מבחני העזר המקובלים בהקשר זה: מבחן העלויות, מבחני השוואה ומבחן ניתוח הרווחיות. בהינתן מענה חיובי לשאלה בשלב הראשון, בשלב השני יש לבחון אם מדובר גם במחיר בלתי הוגן, שנובע מניצול לרעה של כוח מונופוליסטי אשר נטל ההוכחה בשלב זה עובר אל בעל המונופולין. 

בהתאם ליישום מבחנים אלו, קובע בית המשפט העליון כי קביעתו של בית המשפט המחוזי מבוססת על תשתית עובדתית חסרה ולא הוכח שהמחיר שקבעה תנובה לקוטג' היה גבוה באופן משמעותי מזה שהיה נקבע בתנאי תחרות. בכך בית המשפט העליון למעשה מקבל את הערעור של תנובה ומדגיש כי מעצם הקביעה כשלעצמה כי לתנובה יש כוח שוק משמעותי, לא נובעת מאליה המסקנה כי המחיר שקבעה בלתי הוגן.

בית המשפט העליון מבהיר כי על בתי המשפט לנקוט גישה זהירה ומרוסנת במיוחד בבואם להכריע בתובענה ייצוגית שעניינה בטענה לקביעת מחיר מופרז, משום שהניסיון לקבוע מהו מחיר גבוה במיוחד ובלתי הוגן כרוך בקשיים משמעותיים, שאינם ניתנים לפתרון בכלים משפטיים בלבד והדבר אינו מתפקידיו ומיכולותיו של בית המשפט, ולא לשם כך נועדו דיני התחרות בכלל, ועילת המחיר המופרז בפרט.

ניתן לראות כיצד בפרשת תנובה בית המשפט העליון מצמצם את החלת העילה ומגדירה כחריג בדיני התחרות, שכן היא אינה עוסקת בפעילות אנטי תחרותית, אלא בסוגיה צרכנית, ולפיכך קובע כי יש ליישמה בהתאם ולייחדה למקרים שבהם גובה המחיר ומידת מופרזותו "דוקרים את העין וברורים לכל".